עפ"י החוק (סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות) במקרה של סכסוך בין ההורים וככל שהם לא הגיעו להסדר ביניהם בעניין משמורת הילד/ה, בית המשפט יהיה זה שיכריע בשאלה זו. עד כאן אין שום חדש, שכן ממילא בכל סכסוך כזה בית המשפט הוא שמכריע בסוגיה זו. ברם, החוק קובע חזקה לפיה במקרים אלו בית המשפט מחוייב לקבוע כי ילדים עד גיל 6 יהיו במשמורת אימם, אלא אם קיימות סיבות מיוחדות להורות אחרת. במילים אחרות, החזקה הקבועה בחוק מכתיבה לביהמ"ש לקבוע כי ילדים עד גיל 6 יהיו אצל האם, ורק אם ביהמ"ש ישתכנע כי קיימות סיבות מיוחדות לסטות מחזקה זו הוא יכל לסטות מחזקה זו ולפסוק אחרת.
לאחרונה, בעקבות המלצות ועדה שהוקמה (ועדת שניט) לבטל את חזקת הגיל הרך, הוכנה טיוטת הצעת חוק לתיקון החוק, לביטול החזקה. ברם, בפועל, נכון להיום חזקת הגיל הרך לא בוטלה, וגם לא צומצמה, והיא עודנה תקפה ומחייבת את בית המשפט.
יחד עם זאת, האמת חייבת להאמר כי בפועל משקלה הסגולי של החזקה פחת בצורה משמעותית, וכיום בתי המשפט עושים שימוש בשיקול הדעת הנתון להם עפ"י דין (שהיא גם חובה) לשקול את טובת הילד, כדי לסטות מחזקה זו, תוך שהם מנמקים את הסטיה מהחזקה, בקיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת.
המשמעות הפרקטית לכך היא כי המחסום שעמד בפני גברים / אבות לדרוש משמורת או משמורת משותפת ביחס לילדים מתחת לגיל 6, פחת בצורה משמעותית, והסיכוי לזכות בתביעה שכזו, מבחינתם, גבר.