כולנו מכירים את התופעה לפיה גברים רושמים סכומים "מפוצצים" בכתובה. מלבד הרצון להרשים את הכלה ואת מוזמני החתונה בסכום המפוצץ שנכתב בכתובה, מרבית הגברים הללו רושמים סכומים גבוהים אלה פשוט מתוך תפיסה מוטעית לפיה ממילא אין לסכום שהם רושמים כל משמעות. וזאת טעות !

כפי שיובהר במאמר זה, כתובה היא מסמך משפטי מחייב לכל דבר ועניין (וכך גם הסכום הנקוב בה), והיא עשויה להוות כלי אסטרטגי חשוב וכבד משקל במסגרת ההליכים המשפטיים בין בני הזוג בעת הגירושין. 

בפשטות, כתובה היא מסמך משפטי מחייב (חוזה) במסגרתו מפורטות חובות הבעל כלפי אשתו, וכן מפורטת התחייבותו הכספית של הבעל כלפי האישה במקרה בו הוא יגרש אותה או חס וחלילה היא תתאלמן.

לכתובה שתי מטרות מרכזיות. האחת לשמור יציבות חיי הנישואין של בני הזוג, ולמנוע מהגבר לגרש את אשתו ללא סיבה מוצדקת, שכן, גבר הרוצה לגרש את אשתו ואין לו סיבה מוצדקת על פי הדין, חייב בתשלום כתובתה של האישה. גם אם האישה מבקשת להתגרש מגבר בשל התנהגות בלתי ראויה שלו, היא תהיה זכאית לכתובתה. והשניה - לדאוג לביטחונה הכלכלי של האישה לאחר הגירושין. 

הכתובה מכילה שני חלקים: עיקר הכתובה ותוספת הכתובה.

בעיקר הכתובה נקוב סכום חובה קבוע ומינימאלי של מאתיים זוז בו מחויב הבעל. מדובר על חיוב מדין התלמוד לפי מטבע מימי המשנה והתלמוד. בתקופת התנאים 200 זוז היו סכום משמעותי, אולם היום מדובר בסכום כמעט זניח שלא עולה על כמה מאות או אלפי שקלים בלבד. ולכן, הסכום המשמעותי וזה שעליו יש לתת את הדעת הוא זה שמפורט בתוספת הכתובה.

בתוספת הכתובה הבעל כותב - ככל שהוא מעוניין בכך - סכום נוסף על סכום החובה המינימאלי של 200 זוז. יש לשים לב, כי הבעל אינו חייב לרשום סכום נוסף כלשהו, ועצם כתיבת סכום נוסף, כמו גם גובהו, נתונה לשיקול דעתו הבלעדי של הבעל.

בכל מקרה, ברגע שהחליט הבעל להגדיל את סכום המינימום של 200 זוז, וכתב סכום גדול יותר בתוספת הכתובה, הרי שדינה של התוספת כדין עיקר הכתובה, והבעל מחויב לסכום המלא שכתב.

בהקשר זה יצוין, כי בית הדין הרבני (שבפניו נדונות תביעות כתובה) אינו יכול לחייב את הבעל במסגרת תביעת כתובה לסכום גבוה מזה שננקב בכתובה. כלומר, הסכום שהחליט הבעל לנקוב בתוספת הכתובה, הוא סכום המקסימום שבו הוא יכול להיות מחויב בו.

תביעות כתובה מוגשות לבית הדין הרבני בלבד ונדונות בהתאם לדין תורה. לא ניתן להגיש תביעה לכתובה לבית המשפט לענייני משפחה. יחד עם זאת, כאשר מדובר בתביעת כתובה כנגד עיזבון, הרי שניתן להגיש את התביעה לבית המשפט לענייני משפחה. 

הזכאות לסכום הנקוב בכתובה קמה בשני מקרים: גירושין או מוות. אישה אינה יכולה לדרוש את כתובתה כל עוד אחד מן המקרים הנ"ל לא התקיים. 

כמו כן, לא בכל מקרה תהיה זכאית האישה לכתובתה. בעניין זה יש חשיבות רבה בהיוועצות בעורך דין, שכן יש להבין האם מתקיימת עילה לחיוב הבעל בכתובת האישה או האם קיימת עילה השוללת את זכאותה של האישה לכתובתה. לרוב, מדובר בסכומי כסף משמעותיים, ולכן להיוועצות בעניין זה יש חשיבות רבה. 

כך למשל, יכולה להישלל זכאותה של האישה לכתובתה, אם יצליח הבעל להוכיח כי האישה בגדה בו, ביצעה מעשי כיעור, עזבה את הבית ללא סיבה מוצדקת, מורדת (מסרבת לקיים עם הבעל יחסי אישות לא כל סיבה מוצדקת), ועוד כהנה וכהנה עילות אשר עשויות לשלול ממנה את זכאותה לכתובתה. 

יצוין, כי אין מדובר ברשימה סגורה של מעשים ומקרים שבהם תישלל זכאותה של האישה לכתובתה, ולכן קיים מרחב רב לגברים לטעון כי התנהגותה של האישה מצדיקה את שלילת זכאותה לכתובתה. 

באשר לסכום שאותו ניתן לתבוע, כפי שציינו לעיל, בית הדין אינו מוסמך לחייב את הבעל בסכום גבוה מזה שנקב בכתובה. 

יחד עם זאת, מאחר שהיום גברים רבים נוקבים סכומים אסטרונומיים ובלתי מציאותיים בכתובה, הרי שמתעוררת השאלה האם ניתן לחייב אותם בסכומים האדירים שנקבו.

הגם שכתובה מהווה מסמך משפטי מחייב לכל דבר ועניין, בפועל בתי הדין הרבניים פוסקים בדרך כלל סכומים נמוכים מאלה הנקובים בכתובה, במיוחד כשמדובר בסכומים גבוהים ובלתי מציאותיים הרשומים בכתובה. 

יצוין, כי לאור פסיקותיהם של בתי הדין הרבניים, גברים רבים נוטים לחשוב כי הם יוכלו לכתוב סכום מפוצץ ולאחר מכן פשוט לטעון כי לא היתה להם שום כוונה להתחייב בסכום שכזה, שכן ברור שהוא בדיוני. שימו לב כי טענות כאלו נדחות פעמים רבות על ידי בתי הדין הרבניים, ובמקרה אחד אף חויב בעל על ידי בית הדין הרבני בסכום גבוה של מיליון ₪ תחת דחיית טענתו כי לא התכוון להתחייב לשלם סכום זה. 

שאלה נוספת שעולה היא האם הסכום אותו פוסק בית הדין הוא סכום נומינאלי או ריאלי? שהרי פעמים רבות עוברות שנים רבות ממועד עריכת הכתובה ועד למועד הגירושין או מועד פטירת הבעל ובינתיים ערך הכסף עשוי להישחק (בייחוד בתקופת אינפלציה גבוהה). 

ההנחה היא כי שערוך הסכום הנקוב בכתובה, איננה מקנה פיצוי יתר, אלא שומרת על ערך הכסף במונחים ריאליים בלבד, ולכן מתחייב כי הסכום שיפסק ישוערך בהתאם. יחד עם זאת, נציין כי פסיקת בתי הדין הרבניים אינה אחידה בעניין זה. ישנם הרכבים שמצמידים את כל הסכום למדד וישנם בתי דין שאינם מצמידים את כל הסכום, אלא רק את מחציתו. חשוב לזכור שבעניין זה בבית הדין הרבני לא קיים עיקרון התקדים המחייב. כלומר פסיקותיו של בית הדין הרבני הגדול אינן מחייבות את בתי הדין הרבניים האזוריים.